"לחשוב מחוץ לקופסא" הפך למילה נרדפת לביטוי יצירתיות וחדשנות.
תכלס, הרעיון פשוט: להשתחרר מדפוסי חשיבה קונבנציונליים, לחקור פתרונות לא שגרתיים ולאמץ אפשרויות חדשות.
אני רוצה לאתגר את הגישה הזאת ולשאול - מה אם הקופסה עצמה היא חלק מהבעיה? מה אם הגישה הזאת ליצירתיות מגבילה אותנו ומשאירה אותנו במשבצת, בעולם שמתפתח ללא הרף? מה אם המפתח לחדשנות טמון לא בחשיבה מחוץ לקופסה, אלא בפירוקה כליל וזריקתה לפח?
אם אנחנו מסתכלים על הקופסה כעל החשיבה הקונבנציונלית (על שלל הנורמות, האילוצים, המגבלות והדעות הקדומות שלה), ברור לנו שכשאנחנו בתוכה ננטה לפתרונות מוכרים, תהליכים קצרים וחכמה "רגילה" ובכך נגביל את עצמנו מלחקור רעיונות וגישות לא קונבנציונליות. אנחנו נשאב פעם אחר פעם להטייה השלילית בראש שלנו שאומרת: "זה לא יעבוד", "ככה יותר קצר", "כבר ניסינו" ועוד.
מנגד, המושג לצאת מהקופסה מציב מספר שאלות: 1. מה לעזאזל זה אומר? נשמע מוזר לשאול את זה, אבל האם מישהו יודע את התשובה? לאיזה כיוון? מאיזה צד? באיזה אופן? בהעדר מתודה ברורה, כל עובד/ת יכולים לקחת את זה למקום אחר שלא פעם חוטא למטרה.
2. האם סביבת העבודה או התקשורת הארגונית מאפשרת יציאה מהקופסה או שאנחנו נמצאים באותו חדר ישיבות עם פלורוסנט מהבהב, באותה תקשורת מילולית רגילה בה 20% מהאנשים מדברים ו80% משחקים בטלפון מתחת לשולחן? 3. כשאנחנו חושבים מחוץ לקופסה, מהניסיון שלכם, כמה רחוק מגיעים? מהניסיון שלנו, בסוף התהליך התוצרים יהיו מאוד דומים למה שבקופסה, עם שיפורים קלים. אני מאמינה שבשביל לייצר חדשנות אמיתית צריך לזרוק את הקופסה לפח. ואז מה? מחקרים מראים שבתור ילדים, משחק והתנסות מעשית עוזרים לנו לבנות ידע בראש שלנו. הידע הזה מתורגם לאקסיומות: גבוה=גדול. ככל שאנחנו מתבגרים וצוברים ניסיון, חלק מהמבנים האלו משתנים/מתערערים. תכלס, זאת עבודה קשה לערער את המבנים האלה כשאנחנו בוגרים, בטח אם מנסים לעשות זאת על ידי אינסוף דיבורים או עוד ישיבת עבודה. העניין הוא שאותו הדבר יכול לקרות גם כשאנחנו בוגרים. כשיש ערמת לגו על השולחן ובהינתן ההנחייה הנכונה לבניה, אנחנו עשויים להרכיב משהו חדש. באמת חדש, ידע חדש. לא שינוי קל במשהו שכבר ידענו, לא ידע שנכנע להטייה השלילית שלנו. ח-ד-ש. כזה המערער על דברים שחשבנו שאנחנו יודעים.
בסדנאות שלנו אנחנו מנסות לעודד יצירתיות בקרב צוותי עובדים. שלא כמו מפגשי סיעור מוחות קונבנציונליים, שמתקיימים בפורמט המשעמם בעולם- ישיבה, הגישה שלנו מתמקדת בלמידה מעשית וחווייתית, שמובילה לפתרון בעיות משמעותי.
ברגע שצוותים משליכים את הקופסה מהחלון, מאמצים את הידע שבה ומתחילים לערער עליו ע"י הרכבה (ליטרלי הרכבה, בלגו) של ידע חדש, יש שינוי כמעט מהפכני בדרך בה הם משתפים פעולה, מייצרים חדשנות ומשתמשים ביצירתיות לטיפול באתגר שעל הפרק, בין אם זה בניית צוות חדש,נפתרון קונפליקט, רעיונאות מוצרית ועוד..בתמונות דוגמאות משתי סדנאות רעיונאות שערכנו לאחרונה ובהן המשתתפים בחרו חפצים מאוד יומיומיים (שואב אבק, מכונת קפה, מרבשת שיניים, שעון מעורר, צרור מפתחות ועוד) וראו מה קורה לחפצים האלה כשזורקים את הקופסה לפח
צרור מפתחות ואופניים הפכו למכשיר להקלת מתח וחרדה למתמודדים עם ADHD בישיבות ארוכת מכונת קפה ומברשת שיניים הפכו לשעון מעורר ויומן שמלטף וחובט לפי הצורך רמקולים ומיקסר הפכו לגינה אורבנית מבודדת אקוסטית, לרגע של שקט מוחלט מרעשי העיר הגדולה
מסרק ועציץ הפכו למתקן אחסון דינמי לסידור חללים קטנים מאוד עקב המחסור בשטח בניה
גליל נייר ושלט רחוק הפכו לאסלה חכמה שמנתחת את היציאות שלנו במקביל מציעה מושב מחומם, בידה, הקראת חדשות ועוד שלל פיצ'רים.
הגיע הזמן לעבור מעבר לחשיבה מחוץ לקופסה ולהתחיל לבנות עתיד מזהיר יותר, רעיון לא שגרתי אחד בכל פעם.